משחררת כעסים.

קבעתי תור לרופא כירורג של הקופה כמה ימים אחרי הביופסיה כדי לקבל את התושובות.

ביום שישי, יומיים לפני יום ראשון האיום. מתקשר הרופא ושואל למה אני לא באה לקבל תשובות. אבל הוא לא יכול לתת לי בטלפון.

לא צריך להיות גאון כדי להבין מה התשובה הולכת להיות.

הוא שם מולי את הדף עם התשובה "כדאי לך ללכת לבית חולים, זה לא משהו ממש נוראי אבל אני מאוד ממליץ" הדיבור  הפך למלמול והוא בכלל לא הסתכל עלי, עסק בסידור ערימת דפים רנדומלית.

היה כתוב קרצינומה, שאלתי בכל זאת אם זה סרטן כי הייתי קצת בשוק הוא מלמל דברים ביקשתי פרטים אמר שלא יודע כלום ונתן הפניה לבית חולים לכירורג שד.

יושבת באותו יום בעבודה ולא מצליחה להתרכז. מקשקשת עם דוקטור גוגל, הוא מספר בעיקר זוועות, נתקלת בטלפון של האגודה למלחמה בסרטן (תודה אתם מעולים!!!) מתקשרת ועונה לי בחורה מקסימה מתנדבת ואומרת שבדיוק היום יש קבוצת תמיכה בשעה 17:00 אז אני מגיעה.

 אני מגיעה ופוגשת בנות ממש מקסימות שמתמודדות או התמודדו עם משהו דומה. 

מדריכה אחת שנקרה לה תקווה ועוד אחת שנקרה לה שרי.

הגיע תורי להציג את עצמי, לא הספקתי להגיד שרק היו ם גיליתי על סרטן השד ואין לי שום מידע אחר ואני ממש מפחדת ולא יודעת כלום כי התור לבית חולים רק בעוד כמה ימים.

שרי קמה מהכיסא, היתה מאוד נסערת ואמרה שאני בכלל לא צריכה להיות שם. תקווה והבנות הרגיעו אותה שדווקא אני כן צריכה להיות שם, אז נשארתי וחבל.

באחת מהפגישות דיברנו על איך להרגיש יפה ונחשקת גם אחרי כל מה שעברנו. היתה לי מיגרנה נוראית ולא יכלתי בכלל לדבר. שרי סיפרה על איך זה בסדר להשתמש בגוף הנשי שלנו כדי להשיג דברים ולפתות גברים.
מזל שהיתה לי מגרנה ולא יכלתי בכלל לדבר.

ואז הגיע היום הזה שסיפרתי בו משהו, הייתי כבר אחרי הניתוח. כשאני לחוצה וחרדתית אני מדברת מאוד שקט ומהר. דיברתי על מה עובר עלי וניסיתי למצוא מילים נכונות עד ששרי אמרה בקול חזק "את יודעת שאת מדברת ממש לא ברור?" ואז כל המילים ברחו לי מהראש.
באיזו זכות את מביכה ככה מישהי בפומבי? אני פה לא לטיפול בחרדה או לנזיפה אני פה כדי לקבל תמיכה.

אחרי אותו יום עזבתי. היה לי מאוד קשה ומאוד כעסתי עד שזה עבר לי אבל עכשיו אחרי הטיפולים ואחרי הכל אני עדיין כועסת עלייך, את חסרת אמפתיה בסיסית וקרמה נושכת בתחת.

זהו, לא כועסת יותר.

NEXT.